Eight Chapters Chapter 7

Chapter 7

א פרק שביעי - במחיצה וענינה הרבה ימצא במדרשות ובאגדות, ויש מהן בגמרא: שיש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי מחיצות רבות, ומהם, מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה. עד שאמרו: משה רבנו, ע"ה, ראה השם יתברך מאחרי מחיצה אחת בהירה, כלומר: מזהירה. והוא אמרם: "הסתכל באספקלריא המאירה" (יבמות מט, ב). ו'אספקלריא' - שם המראה הנעשה מגוף המזהיר כשוהם וזכוכית, כמו שהתבאר בסוף כלים.
1 Concerning the Barrier (Between God and Man) and its Signification Many passages are found in the Midrash, the Haggadah, and also the Talmud, which state that some of the prophets beheld God from behind many barriers, and some from behind only a few, according to the proximity of the prophet to Him, and the degree of his prophetic power. Consequently, the Rabbis said that Moses, our teacher, saw God from behind a single, clear, that is transparent, partition. As they express it, “He (Moses) looked through a translucent specularia ”. Specularia is the name of a mirror made of some transparent body like crystal or glass, as is explained at the end of Tractate Kelim.
ב והכונה בזה הענין מה שאומר לך, והוא שאנחנו בארנו בפרק השני: שהמעלות, מהן מעלות שכליות, ומהן מעלות המידות. וכן הפחיתיות, מהן פחיתיות שכליות: כסכלות ומעוט ההבנה, ודוחק התבונה: ומהן פחיתיות המידות: כרוב התאוה, והגאוה, הרוגז, והכעס, והעזות, ואהבת הממון והדומה להן, והן רבות מאד. וכבר זכרנו הסדר בידיעתן בפרק הרביעי. ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השם יתברך. מאמר הנביא מבאר זה: "כי אם עונותיכם היו מבדילים בינכם ובין אלהיכם" (ישעיה נט, ב). יואמר: שעונותינו - והן אלו "הרעות", כמו שזכרנו - הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך.
2 Let me now explain the above statement. In accordance with what we have made clear in Chapter II, virtues are either intellectual or moral. Similarly, vices are intellectual, as ignorance, stupidity, and want of understanding; or they are moral as inordinate lust, pride, irascibility, anger, impudence, avarice, and many other similar defects, a list of which we have given and explained in Chapter IV. Each of these defects is as a partition separating man from God, the Most High. This is what the prophet meant when he said, “But your iniquities have ever made a separation between you and your God”; which means that our sins—which, as we have said, are the evil qualities—are the partitions which separate us from God.
ג ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שיהיו לו כל המעלות השכליות, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן, והוא אמרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" (שבת צב, א). ו'חכם' - הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק. ו'עשיר' הוא ממעלות המידות, ר"ל: ההסתפקות, מפני שהם קוראים המסתפק - עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: "איזהו עשיר?- השמח בחלקו" (אבות ד, א), ר"ל: שיספיק לו במה שהימציא לו זמנו, ולא יכאב במה שלא הימציא לו. וכן 'גיבור' - הוא גם כן ממעלות המידות, ר"ל: שינהיג כוחותיו כפי הדעת והעצה, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אמרו: "איזהו גיבור?- הכובש את יצרו" (שם).
3 Know, then, that no prophet received the gift of prophecy, unless he possessed all the mental virtues and a great majority of the most important moral ones. So, the Rabbis said, “Prophecy rests only upon the wise, the brave, and the rich”. By the word “wise”, they undoubtedly refer to all the mental perfections. By “rich”, they designate the moral perfection of contentment, for they call the contented man rich, their definition of the word “rich” being, “Who is rich? He who is contented with his lot”, that is, one who is satisfied with what fortune brings him, and who does not grieve on account of things which he does not possess. Likewise, “brave” stands for a moral perfection; that is, one who is brave guides his faculties in accordance with intelligence and reason, as we have shown in Chapter V. The Rabbis say, “Who is brave? He who subdues his passions”.
ד ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל המעלות המידות, עד שלא תפחיתהו פחיתות - שהרי שלמה המלך ע"ה, העיד עליו הכתוב: "בגבעון נראה ה׳ אל שלמה" (מלכים-א ג, ה), ומצינו לו פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, בבאור בהרבות נשים, וזה מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר מבואר: "הלא על אלה חטא שלמה" (נחמיה יג, כו). וכן דוד המלך ע"ה, נביא אמר: "לי דיבר צור ישראל" (שמואל-ב כג, ג) ומצאנו אותו: בעל אכזריות. אע"פ שלא שימש בה כי אם בעובדי גילולים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל; אבל בבאור ב-'דברי הימים', שהשם יתברך לא הירשהו לבנות בית המקדש, ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג, אמר: "אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים-א כב, ח). ומצאנו באליהו, זכור לטוב, מידת הרגזנות. ואע"פ ששימש בה בכופרים ועליהם היה כועס, אבל אמרו החכמים: שהשם יתברך לקחו ואמר לו, שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן, מי שיש לו קנאה כמו שיש לו - כי ימיתם. וכן מצינו בשמואל שפחד משאול; וביעקב שפחד מפגישת עשו. אלו המידות וכיוצא בהן - הן מחיצות בין השם יתברך עם הנביאים ע"ה. ומי שיש לו שתי מידות או שלוש מהן בלתי ממוצעות - כמו שבארנו בפרק רביעי - נאמר בו: שראה השם יתברך מאחר שתי מחיצות, או שלוש.
4 It is not, however, an indispensable requirement that a prophet should possess all the moral virtues, and be entirely free from every defect, for we find that Scripture testifies in reference to Solomon, who was a prophet, that "the Lord appeared to Solomon in Gibeon", although we know that he had the moral defect of lust, which is plainly evident from the fact that he took so many wives, a vice springing from the disposition of passion which resided in his soul. It plainly says, "Did not Solomon sin by these things?" Even David—a prophet, according to the words, "To me spoke the Rock of Israel"—we find guilty of cruelty, and, although he exercised it only against the heathens, and in the destruction of non-believers, being merciful towards Israel, it is explicitly stated in Chronicles that God, considering him unworthy, did not permit him to build the Temple, as it was not fitting in His eyes, because of the many people David caused to be killed. So, God said to him, "Thou shalt not build a house to my name, because much blood hast thou shed". We find, also, that Elijah gave vent to his anger, and although he did so only against unbelievers, against whom his wrath blazed up, the sages declared that God took him from the world, saying to him, "He who has so much zeal as thou hast is not fit to guide men, for thou wilt destroy them". Likewise, we find that Samuel feared Saul, and that Jacob was afraid to meet Esau. These and similar characteristics were so many partitions between the prophets (peace be unto them!) and God. He of them who had two or three qualities which did not maintain the proper medium, as is explained in Chapter IV, is said to have seen God from behind two or three partitions.
ה ולא תרחיק היות חסרון קצת המידות ממעט ממדרגת הנבואה - שאנחנו מצינו קצת פחיתות המידות ימנעו הנבואה לגמרי, ככעס. אמרו: "כל הכועס, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו, ב). והביאו ראיה מאלישע שנסתלקה ממנו הנבואה כשכעס - עד שהסיר כעסו, והוא אמרו: "ועתה קחו לי מנגן" (מלכים-ב ג, טו). ובעבור האנחה והדאגה של יעקב אבינו ע"ה, כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו. אמר: "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כז) ואמר המתרגם: "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל, ב).
5 Thou must not be surprised to learn, however, that a few moral imperfections lessen the degree of prophetic inspiration; in fact, we find that some moral vices cause prophecy to be entirely withdrawn. Thus, for instance, wrath may do this, as our Rabbis say, "If a prophet becomes enraged, the spirit of prophecy departs from him". They adduce proof for this from the case of Elisha, from whom, when he became enraged, prophecy departed, until his wrath had subsided, at which he exclaimed, "And now bring me a musician!" Grief and anxiety may also cause a cessation of prophecy, as in the case of the patriarch Jacob who, during the days when he mourned for Joseph, was deprived of the Holy Spirit, until he received the news that his son lived, whereupon Scripture says, "The spirit of Jacob, their father, revived", which the Targum renders, "And the spirit of prophecy descended upon their father, Jacob". The sages, moreover, say, "The spirit of prophecy rests not upon the idle, nor upon the sad, but upon the joyous".
ו וכאשר ידע משה רבנו ע"ה, שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן - ביקש להשיג מהות השם יתברך על אמיתת מציאותו - אחר שלא נשאר לו מונע - ואמר: "הראני נא את כבודך" (שמות לג, יח). הנה לא נשארה לו בינו ובין השגת הקדוש ברוך הוא על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה - והוא השכל האנושי שאינו נבדל. וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה -אחת ששאלה- יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו:שתכלית ההיא אי אפשר לו, מפני שהוא בעל גשם. וכינה אמיתת ההשגה ב"ראית פנים" - כי האדם כשיראה פני חברו, תהיה אז בנפשו חקוקה צורתו עד שלא יתערב לו עם זולתו, אפילו בשעה שאינו רואה אותו. אבל כשיראה אחוריו אע"פ שהוא מכירו בראיה ההיא פעמים יסופק עליו ויתערב לו עם זולתו. כן השגתו יתברך על האמת - היא: ידיעת השם יתברך מאמיתת מציאותו מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות; עד שימצא בנפשו מציאותו חזקה ונבדלת על מה שמצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר לאדם להשיג זה השיעור מן ההשגה אלא שהוא, ע"ה, השיג למטה מזה מעט. והוא אשר כינה ואמר: "וראית את אחורי" (שמות לג, כג). ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה. וכאשר ידעו חכמים, ז"ל, ששני המינים האלו מן הפחיתיות, ר"ל: השכליות והמידות, הם אשר יבדילו בין השם יתברך ובין האדם, ובהן הוא יתרון מעלות הנביאים, אמרו על קצתם במה שראו מחכמתם ומידותיהם: ראויים הם שתשרה שכינה עליהם כמשה רבנו, עליו השלום (סוכה כח, א). ולא יעלם ממך ענין הדימיון - שהם דימו אותם בו, לא שהישוום אליו חלילה. וכן אמרו על אחרים: כיהושוע בן-נון, ועל הצד אשר זכרנו. וזה ענין אשר כונו לבאר בזה הפרק.
6 When Moses, our teacher, discovered that there remained no partition between himself and God which he had not removed, and when he had attained perfection by acquiring every possible moral and mental virtue, he sought to comprehend God in His true reality, since there seemed no longer to be any hindrance thereto. He, therefore, implored of God, "Show me, I beseech Thee, Thy glory". But God informed him that this was impossible, as his intellect, since he was a human being, was still influenced by matter. So, God's answer was, "For no man can see me and live". Thus, there remained between Moses and his comprehension of the true essence of God only one transparent obstruction, which was his human intellect still resident in matter. God, however, was gracious in imparting to him, after his request, more knowledge of the divine than he had previously possessed, informing him that the goal (he sought) was impossible of attainment, because he was yet a human being. The true comprehension of God, Moses designates by the term "beholding the Divine face", for, when one sees another person face to face his features become imprinted upon the mind, so that one will not confuse him whom he has seen with others; whereas, if he sees only his back, he may possibly recognize him again, but will more probably be in doubt, and confuse him with others. Likewise, the true comprehension of God is a conception of the reality of His existence fixed in the mind (of the knower) which, as concerns this existence, is a conception not shared by any other being; so that there is firmly implanted in the mind of the knower a knowledge of God's existence absolutely distinct from the knowledge the mind has of any other being (that exists). It is impossible, however, for mortal man to attain this high degree of comprehension, though Moses (peace be unto him) almost, but not quite, reached it, which thought is expressed by the words, "Thou shalt see my back parts". I intend more fully to discuss this subject in my Book on Prophecy. So, since the sages (peace be unto them) knew that these two classes of vices, that is, the mental and the moral, separated man from God, and that according to them the rank of the prophets varied, they (the Rabbis) said of some of their own number, with whose wisdom and morality they were acquainted, "It is fitting that the spirit of God should rest upon them as it did upon Moses, our teacher".Do not, however, mistake the intention of the comparison. They did, indeed, compare them with Moses, for they were far (God forbid!) from giving them equal rank. In the same way they speak of others, characterizing them as being "like Joshua". This is what we intended to explain in this chapter.
Previous ChapterNext Chapter