Eight Chapters Chapter 5

Chapter 5

א פרק חמישי - בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה. וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו כולן: תנועותיו ומנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, ר"ל: פועל שלא יביא אל זאת התכלית.
1 CONCERNING THE APPLICATION OF MAN'S PSYCHIC FACULTIES TOWARDS THE ATTAINMENT OF A SINGLE GOAL As we have explained in the preceding chapter, it is the duty of man to subordinate all the faculties of his soul to his reason. He must keep his mind's eye fixed constantly upon one goal, namely, the attainment of the knowledge of God (may He be blessed!), as far as it is possible for mortal man to know Him. Consequently, one must so adjust all his actions, his whole conduct, and even his very words, that they lead to this goal, in order that none of his deeds be aimless, and thus retard the attainment of that end.
ב והמשל בו: שישים הכונה באכילתו ובשתיתו, ומשגלו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו - בבריאות גופו לבד. והכונה בבריאות גופו - שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא. ועל זה ההקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות - אבל יכון אל המועיל. וכשיזדמן שיהיה ערב - יהיה. ושכיזדמן שיהיה בלתי ערב - יהיה. או יכון אל הערב על דרך חכמת הרפואה: כמי שחלשה תאותו למאכל - יעירה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הנגונים, ובמיני זמר, ובטיול הגנות, ובבנינים הנאים, וחברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש, ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה - שיבריא גופו. ותכלית הכונה בבריאות גופו - לקנות חכמה. וכן כשיתעסק לקנות ממון - תהיה תכלית כונתו בקבוצו, שיוציאו במעלות ושימצאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו, עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו.
2 So, his only design in eating, drinking, cohabiting, sleeping, waking, moving about, and resting should be the preservation of bodily health, while, in turn, the reason for the latter is that the soul and its agencies may be in sound and perfect condition, so that he may readily acquire wisdom, and gain moral and intellectual virtues, all to the end that man may reach the highest goal of his endeavors. Accordingly, man will not direct his attention merely to obtain bodily enjoyment, choosing of food and drink and the other things of life only the agreeable, but he will seek out the most useful, being indifferent whether it be agreeable or not. There are, indeed, times when the agreeable may be used from a curative point of view, as, for instance, when one suffers from loss of appetite, it may be stirred up by highly seasoned delicacies and agreeable, palatable food. Similarly, one who suffers from melancholia may rid himself of it by listening to singing and all kinds of instrumental music, by strolling through beautiful gardens and splendid buildings, by gazing upon beautiful pictures, and other things that enliven the mind, and dissipate gloomy moods. The purpose of all this is to restore the healthful condition of the body, but the real object in maintaining the body in good health is to acquire wisdom. Likewise, in the pursuit of wealth, the main design in its acquisition should be to expend it for noble purposes, and to employ it for the maintenance of the body and the preservation of life, so that its owner may obtain a knowledge of God, in so far as that is vouchsafed unto man.
ג ועל זה ההקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמידות ובידיעת השם יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמיתית. ויהיה לימודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות. כי בה נשער פעולותינו, וישובו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמיתיות. כי האדם שיבוא ויאוכל מזון ערב אל החך, טוב הריח שנפש אדם מתאוה לו, והוא מזיק לו. ואפשר שיהיה סיבה לחולי קשה, או למיתת פתאום - זה ובהמות אצלי שוין. ואין זה פועל האדם, מאשר הוא אדם בעל שכל. אמנם הוא פועל אדם מאשר הוא חי, "נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מט, כא). ואמנם יהיה פועל אנושי, כשיואכל המועיל לבד. ופעמים יניח הערב ויאוכל הנמאס, כפי בקשת המועיל - וזה פועל לפי הדעת, ובזה נבדל האדם בפעולותיו מזולתו. וכן כשיבעל כשיתאוה, מבלתי שישמור הנזק והתועלת - יש לו זה הפועל מאשר הוא בעל חי, לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל, כמו שזכרנו, אלא שישים התכלית: בריאות גופו ושלמותו מהחוליים לבד - ואין זה חסיד. כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות, בחר זה האחר הנאת המאכל, או הנאת המשגל - וכולם אין תכלית אמיתית לפעולותם. אבל הנכון: שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות, כדי שישארו כלי כוחות נפשו - אשר הם אברי הגוף - שלמים. ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המידות ובמעלות השכליות. וכן כל מה שילמדהו מן החכמות ומן הדעות שישיג.
3 From this point of view, the study of medicine has a very great influence upon the acquisition of the virtues and of the knowledge of God, as well as upon the attainment of true, spiritual happiness. Therefore, its study and acquisition are pre-eminently important religious activities, and must not be ranked in the same class with the art of weaving, or the science of architecture, for by it one learns to weigh one's deeds, and thereby human activities are rendered true virtues. The man who insists upon indulging in savory, sweetsmelling and palatable food although it be injurious, and possibly may lead to serious illness or sudden death ought, in my opinion, to be classed with the beasts. His conduct is not that of a man in so far as he is a being endowed with understanding, but it is rather the action of a man in so far as he is a member of the animal kingdom, and so "he is like the beasts who perish". Man acts like a human being only when he eats that which is wholesome, at times avoiding the agreeable, and partaking of the disagreeable in his search for the beneficial. Such conduct is in accordance with the dictates of reason, and by these acts man is distinguished from all other beings. Similarly, if a man satisfy his sexual passions whenever he has the desire, regardless of good or ill effects, he acts as a brute, and not as a man. It is possible, however, for one to shape one's conduct entirely from the point of view of utility, as we have stated, with no aim beyond that of maintaining the health of the body, or guarding against disease. Such a one does not deserve to be called virtuous, for, just as he strives for the enjoyment of good health, another like him may have as his aim the gratification of eating, or of sexual intercourse, none of which actions leads towards the true goal. The real duty of man is, that in adopting whatever measures he may for his well-being and the preservation of his existence in good health, he should do so with the object of maintaining a perfect condition of the instruments of the soul, which are the limbs of the body, so that his soul may be unhampered, and he may busy himself in acquiring the moral and mental virtues. So it is with all the sciences and knowledge man may learn.
ד מה שהוא מהן דרך לתכלית ההיא - אין בו דין ודברים. ומה שאין בו תועלת בתכלית ההיא: כשאלת החשבון, וספר החרוטים והתחבולות, ולהרבות משאלות אל-הנדסה, ומשיכת המשקלים, והרבה כיוצא באלו - תהיה הכונה בהם לחדד השכל ולהרגיל כוח השכלי בדרכי המופת, עד שיגיע לו לאדם קנין ידיעת ההקש המופתי מזולתו, ויהיה לו זה הדרך שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאות השם יתברך.
4 Concerning those which lead directly to this goal, there is naturally no question; but such subjects as mathematics, the study of conic sections, mechanics, the various problems of geometry, hydraulics, and many others of a similar nature, which do not tend directly towards that goal, should be studied for the purpose of sharpening the mind, and training the mental faculties by scientific investigations, so that man may acquire intellectual ability to distinguish demonstrative proofs from others, whereby he will be enabled to comprehend the essence of God.
ה וכן בדברי האדם כולם: אין צריך שידבר בהם אלא במה שיביא לנפשו בו תועלת, או ירחיק הזק מנפשו, או מגופו, או בחכמה, או במעלה, בשבח המעלה, או מעולה, או לגנות גנות, או מגונה. כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות - אם יהיה הכונה בו לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם - הוא דבר מחויב, והיא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג). וסיפור הדומים וכל מה שבא במקרא מסיפור גנות בעלי החסרונות וזכרם לגנאי, ושבח הטובים והגדלתם - אין הכונה בו רק מה שזכרתי לך: עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם.
5 Similarly, in regard to man's conversation, he should speak only of those things that will be conducive to the true welfare of his soul and body, or that will tend to avert injury from them, whether his words concern themselves with science, or virtue, or praise of virtue or of a virtuous man, or with censure of vice or of a vicious person; for to express contempt for those who are loaded with vice, or to depict their deeds as contemptible—if done for the purpose of disparaging them in the eyes of other men who may avoid them, and not do as they do—is indeed a virtuous duty. Does not Scripture say, “After the doings of the land of Egypt....... ye shall not do,....... and after the doings of the land of Canaan”? Also, the story of the Sodomites and all the passages occuring in Scripture, which censure those laden with vice, and represent their doings as disgraceful, and those passages which praise and hold the good in high esteem, endeavor, as I have said, to induce man to follow the paths of the righteous, and to shun the way of the wicked.
ו וכשישים האדם כונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמריו הרבה מאד. כי מי שיכון אל זה הענין - לא יתעורר לפתח הכתלים בזהב, או לעשות ריקום זהב בבגדיו הנאים. האלהים, אם לא יכון בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חוליה, עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות. והוא אמרם, ז"ל: "דירה נאה, ואשה נאה, ומטה מוצעת לתלמידי חכמים". כי הנפש תלאה ותעכר המחשבה בהתמדת עיון הדברים העכורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הלאות. כמו שאמרו: "כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מלתא דבדיחותא". ויחשוב שעל זה הצד - לא יהיו אלה רעות ולא מעשה הבל, ר"ל: עשית הפתוחים והציורים בבנינים ובכלים ובבגדים.
6 If man has this as his ideal, he will dispense with many of his customary deeds, and refrain from a great deal of ordinary conversation. He who follows this line of conduct will not trouble himself with adorning his walls with golden ornaments, nor with decorating his garments with golden fringe, unless it be for the purpose of enlivening his soul, and thus restoring it to health, or of banishing sickness from it, so that it shall become clear and pure, and thus be in the proper condition to acquire wisdom. Therefore, our Rabbis of blessed memory say, “It is becoming that a sage should have a pleasant dwelling, a beautiful wife, and domestic comfort”; for one becomes weary, and one’s mind dulled by continued mental concentration upon difficult problems. Thus, just as the body becomes exhausted from hard labor, and then by rest and refreshment recovers, so is it necessary for the mind to have relaxation by gazing upon pictures and other beautiful objects, that its weariness may be dispelled. Accordingly, it is related that when the Rabbis became exhausted from study, they were accustomed to engage in entertaining conversation (in order to refresh themselves). From this point of view, therefore, the use of pictures and embroideries for beautifying the house, the furniture, and the clothes is not to be considered immoral nor unnecessary.
ז ודע, שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול. וכשיזדמן מציאות האדם שזה ענינו - איני אומר שהוא למטה מן הנביאים. ר"ל: שישמש כוחות נפשו כולם וישים תכליתם - ידיעת השם יתברך לבד. ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר - אלא שהפועל ההוא, או הדבר ההוא מביא למעלה, או למה שמביא אל מעלה. והוא יחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא - ואז יעשהו.
7 Know that to live according to this standard is to arrive at a very high degree of perfection, which, in consequence of the difficulty of attainment, only a few, after long and continuous perseverance on the paths of virtue, have succeeded in reaching. If there be found a man who has accomplished this—that is one who exerts all the faculties of his soul, and directs them towards the sole ideal of comprehending God, using all his powers of mind and body, be they great or small, for the attainment of that which leads directly or indirectly to virtue—I would place him in a rank not lower than that of the prophets. Such a man, before he does a single act or deed, considers and reflects whether or not it will bring him to that goal, and if it will, then, and then only, does he do it.
ח וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכון אליו, באמרו: "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה). ר"ל: בכל חלקי נפשך - שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והיא: לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא, ע"ה, על זה גם כן ואמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), ופרשו החכמים, ז"ל, ואמרו: "אפילו לדבר עברה" (ברכות סג, א). ורצונם לומר: שתשים לפועל ההוא תכלית, והיא - האמת, אף על פי שיש בו עברה מצד אחד. וכבר כללו החכמים, ז"ל, זה הענין כולו בקצרה במילות מועטות מורות על זה הענין הוראה שלמה מאד, עד כשאתה תבחן המילות, איך סיפרו זה הענין הגדול והעצום כולו, אשר חיברו בו חיבורים ולא השלימוהו - תדע שנאמר בכוח אלהים בלא ספק, והוא אמרם בצואותיהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, יב). וזהו הענין אשר בארנוהו בזה הפרק. וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה, לפי זאת ההקדמה.
8 Such striving does the Almighty require of us, according to the words, “Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart, and with all thy soul, and with all thy might”, that is, with all the faculties of thy soul, each faculty having as its sole ideal the love of God. The prophets, similarly, urge us on in saying, “In all thy ways know Him”, in commenting upon which the sages said, “even as regards a transgression (of the ritual or ceremonial law),” meaning thereby that thou shouldst set for every action a goal, namely, the truth, even though it be, from a certain point of view, a transgression. The sages of blessed memory, too, have summed up this idea in so few words and so concisely, at the same time elucidating the whole matter with such complete thoroughness, that when one considers the brevity with which they expressed this great and mighty thought in its entirety, about which others have written whole books and yet without adequately explaining it, one truly recognizes that the Rabbis undoubtedly spoke through divine inspiration. This saying is found among their precepts (in this tractate), and is, “Let all thy deeds be done for the sake of God”. This, then, is the thought we have been dwelling upon in the present chapter, and what we have said must be considered sufficient for the needs of this introduction.
Previous ChapterNext Chapter